שותפות ובחירה - ממצאים מסקר שביעות רצון ואיכות חיים במסגרות השיקום

מאת: כנרת וסטמן ואסתי ויסברג

שותפות ובחירה, שניהם מושגים מרכזיים בעולם השיקום, ובעלי משמעות ערכית ומעשית. שירותים שונים מנסים בדרכים שונות לקדם עקרונות אלו הלכה למעשה, ולהחדירם לשיח ולמעשה השיקומי. ניסיוננו לאורך השנים בתכנית 'סוקרי איכות' מלמד עם זאת, שאופן יישומם בשטח מורכב יותר מכפי שנדמה.
לשאלה "האם אתה שותף לחשיבה והחלטות המתקבלות במסגרת?" קודמת שאלה "האם היית רוצה להיות שותף?". ראשית, מצאנו שלא כולם מעידים על עצמם שרוצים להיות שותפים. נסקרים אשר רוצים להיות שותפים הם בדרך כלל צעירים יותר ובעלי רמות תפקוד יותר גבוהות.

לגבי אותם אנשים אשר כן רוצים להיות שותפים, אנו מוצאים פערים בין הרצון בשותפות לבין התחושה בפועל. כך, למשל, במפעלים המוגנים, בסבב השישי, העידו 50.2% מהנשאלים על כך שהיו רוצים להיות שותפים, אך רק 32.7% ראו עצמם שותפים בפועל. בהוסטלים התמונה דומה: 74% ביקשו להיות שותפים בהחלטות לגבי תנאים בדיור לעומת 56% שחשו שותפים. כך גם לגבי שותפות בקביעת פעילות הפנאי (68% מול 55%), ואילו לגבי קביעת סדר היום הפער הוא בין 90% שרוצים להיות שותפים לעומת 63% שרואים עצמם שותפים בפועל.

לשאלה "האם אתה מרגיש שאתה יכול להשפיע על מה שקורה במקום העבודה שלך?" מתקבלים גם כן אחוזים נמוכים, וכך גם לגבי השאלה "האם יכולת לבחור את מקום העבודה?" 49% ענו -"לא", –ו - 35% ענו - "כן". נתון זה האחרון מעיד כי מקבלי שירות רבים לא תופסים את עצמם כמי שהייתה להם בחירה בהחלטה להגיע למקום תעסוקה זה או אחר. ישנן מסגרות בהן הדבר אכן לא קורה – אנשים מקבלים הכוון למקום שנבחר על ידי אנשי המקצוע המלווים, וישנן כאלו בהן כן נעשה תהליך של בחירה, אך יתכן שבחלק מהמקרים תהליך זה אינו מספיק ברור, או מהיותו מצומצם מראש (שכן יש מעט מסגרות תעסוקה רלוונטיות) אינו נתפס ככזה.

הפערים בין הרצון בשותפות לבין התחושה בפועל, מחדדים את הצורך לדייק את השיח ואופני הביטוי של השותפות והבחירה. חשוב לוודא האם המושגים ברורים, לחדד וללמד מה הם כוללים (למשל, אם לא קיבלו את דעתי האם אני עדיין שותף?), להגדיר מהם התחומים בהם מתאפשרת שותפות ומהם אלה שבהם לא, ולברר עם מקבלי השירות למה הם זקוקים כדי לחוש יותר שותפים ובעלי יכולת השפעה (האם למשל שיחות מרובות משתתפים הן האופן היעיל ביותר? או אולי דווקא דיונים בקבוצות קטנות יאפשרו יותר מרחב ביטוי?). זוהי גם הזדמנות עבור הצוות לעשות בדק בית ולבחון עד כמה אכן מתאפשרת שותפות בפועל או ש "ממילא בסוף הצוות קובע". יש כמובן גם מקום לעבודה מוטיבציונית מרובה, לגבי אותם אנשים אשר לא מבקשים להיות שותפים – מדוע אינם מעוניינים? מה הרווח ומה ההפסד בהיותי שותף? כיצד היכולת להיות שותף ולבחור רלוונטית במכלול תחומי החיים?

לסיכום, ההבנה לגבי קיומו של פער בין הרצון בשותפות לבין חווית השותפות בפועל, מזמנת מרחב גדול לבדיקה, עבודה, שיח ודיוק רבים יותר.